סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם (קהלת יב, יג). שלמה חכם גדול היה מכל האדם, והיה מלך על התחתונים ועל העליונים, ואחר שראה כל המעשים ונסה כל הדברים והודיע חכמתו, סתם כל דבריו ואמר: סוף של כל דבר הוא יראת השם.וכן התחיל במשלי: "יראת ה' ראשית דעת: (משלי א, ז), ומסיים: "אשה יראת ה' היא תתהלל" (שם לא, ל).ושלמה היה עשיר מכל האדם, דכתיב (מלכים-א י, כז): ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים", לו נאה לומר "הבל הבלים" (קהלת א, ב), ואין לעסק אלא ביראת-שמים.וכן משה רבנו עליו השלוםאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך" (דברים י, יב).וכן דוד המלך עליו השלום אומר: "ראשית חוכמה יראת ה'" (תהילים קיא, י).
ומפני שאנו רואים האדם מבחר ברואי הבורא בעולם תחתון כי הוא מתוקן בצורתו, שיש בו הנשמה המתבוננת סוד העליונים ותחתונים, וכל זה שהוא עניין כל הכוונות מזה העולם, וכל מה שנברא בעולם הזה הכל לצרכו, ועבור זה ניתנה לאדם תורת אמת להורותו דרך הישרה, כי האדם הוא חביב מאוד לפני השם, כי אנו רואים שהמלאכים משמשים בצרכי אדם צדיק, כמו שמצינו באברהם אבינו ויצחק ויעקב: "המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים" (בראשית מח, טו), "וישר אל מלאך ויוכל" (הושע יב, ה). ועוד מצינו שבא מלאך לעזרתם, דכתיב: "ויהי בלילה ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" (מלכים ב יט, לה), ורבים כאלה. וכבר ידענו, כי יש אדם שיש לו יתרון הרבה על שאר בני-אדם, אף-על-פי שהם בדמות אחד ויסוד אחד להם, אלא שנפשו של זה עלתה אל מעלות העליונות, כי זה המשיל חכמתו על תאוותו, וזה המשיל תאוותו על חכמתו, והולך כל ימיו במחשכים וממשש כעיוור באפלה:
חמשה כוחות יש באדם:האחד הוא כוח השמיעה,השני הוא כוח הראות,השלישי הוא כוח הריח,הרביעי הוא כוח הטעם,החמישי הוא כוח המישוש, שאדם מרגיש כשהוא ממשש בדבר.
חמשה כוחות הללו כולם מעשה האדם ואין פעולה נעשית בלא אחד מחמשת הכוחות, והלב פועל על ידיהם, כי חמשה כוחות האלו מביאים ללב כל עניין, וכל מעשה ומחשבה נמשכת אחריהם.הלב יש בו דעות רבות, כגון הגאווה והענווה, הזיכרון והשכחה, היגון והשמחה, הבושת והעזות, וכאלו יש עוד רבות, וכל אלו הדעות מתחזקות מן חמשת הכוחות, כי הסומא לא יוכל להתגאות כאלו היה רואה.
לכן כל אדם הנלבב ישתדל בכל כוחו להגיע לתכלית הטובה, שאם הגיע אדם למעלה טובה, לעולם יחמוד לעלות אל מעלה שהוא למעלה ממנה, עד שיגיע לתכלית הטובה, בזה יגיע לעולם הגמול שהוא עולם הבא. וכבר נתאווה דוד להגיע לטוב העולם הבא באמרו: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא, כ), ואומר: "ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם" (שם לו, ט). והמעלה הזאת לא תגיע אלא אל הראוי לו, כמו שאמר: "מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קודשך. הולך תמים ופעל צדק" (שם טו, א-ב) ושאר העניין שנאמר שם. וכיון שהזכרנו יתרון מעלות האדם, ראוי לנו לבאר חשיבותו וגנותו, טובו ורעתו, עד שיהיה לפני המשכיל דרך הישר, ויגיע לחצר המלך, כי יבחר נפשו בכל כוחו במידות הטובות, כיון שיש לו ברירה יזרוק הפסלת ויקח הסולת.
כיצד?יש אדם שהוא בעל-חמה כועס תמיד,ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, כי אם מעט לכמה שנים;ויש אדם שהוא גבה-לב ביותר,ויש שהוא שפל-רוח מאוד;ויש שהוא בעל תאווה ולא תשבע נפשו מהלך בתאוותו,ויש שהוא טהור-גוף ביותר ולא יתאווה אפילו לדברים מועטים שהגוף צריך;ויש בעל נפש רחבה, לא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כמו שנאמר: "אהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה, ט),ויש קצר-רוח שדי לו אפילו בדבר מועט ולא ירדוף להשיג כל צרכיו;ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על-יד ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול,ויש שהוא מאבד ממונו בידים לדעתו.ועל דרכים האלו שאר הדעות, כגון מהולל ואונן, צר-עין ונדיב, אכזר ורחמן, רך-לבב ואמיץ-לב, וכל כיוצא בהן.
וכל הדעות -יש מהן שהיו לאדם מתחילת בריתו לפי טבע גופו,ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם מהרה יותר משאר דעות,ויש שאינם לאדם בתחילת בריתו, אלא למד אותם מאחרים או שפונה לבו מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו.יש מידה שצריך להשתמש בה ברוב המקומות,ויש מידה שצריך להשתמש בה מעט.ויש דומה לעושה תבשיל, וצריך ירק ובשר ומים ומלח ופלפלים, וכל אלו המינים צריך לקח מכל אחד כשעור: מזה מעט ומזה הרבה. אם ימעט הבשר - יהיה רזה, אם ירבה מלח - לא יהיה נאכל מחמת מלחו. וכן כולם, אם ימעט במה שצריך הרבה וירבה במה שצריך מעט, יהא המאכל מקולקל. אבל הבקי, אשר ייקח מכל אחד משקל הראוי, אז יהא המאכל ערב ומתוק לאוכליו.
וכעניין הזה במידות: יש מידות שצריך לקח מהן מרובה, כגון הענווה והבושת ודומיהן, ויש מידות שצריך לקח מהן מעט, כגון הגאווה והעזות והאכזריות. לכן בהיות האדם שוקל בפלס המאזנים לקח מכל מידה שעורה, לא יפחת ולא יוסיף, בזה יגיע לתכלית הטובה.
תדע ותבין, מי שטבעו נוטה למידה רעה או שהורגל במידה רעה, ולא ייתן אל לבו לשוב ממנה, אך תמיד מתגבר בה - זה מביא אותו שימאס ויגעל במידות טובות. וכמו שרוב הכאב והצער והייסורין הוא חולי הגוף, כן רוב מידות רעות הם חולי הנפש; וכמו שבחולי הגוף טועמים המר מתוק והמתוק מר, ויש מן החולים שמתאווה למאכל שאינו טוב לו ושונא מאכל הטוב, הכל לפי רוב החלי, כך יש בני-אדם שנפשותיהם חולות, ואוהבים הרעות, ושונאים דרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן מאוד לפי חלים. וכן ישעיהו אומר באנשים הללו: "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיה ה, כ); ועליהם נאמר: "העזבים ארחות ישר ללכת בדרכי חשך" (משלי ב, יג).
וכיצד ומה הוא תקנת חולי הנפש? ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך טובה. והמכירים בדעות רעות שלהם ואינם הולכים אצל חכם לרפא אותם, עליהם אמר שלמה: "חכמה ומוסר אוילים בזו" (משלי א, ז).
יש כמה בני-אדם אשר תאוותם לתפוש דרך הטוב, ואינם יודעים מה טוב להם, וחושבים בכל יום להשיג מעלה העליונה, ואינם משיגים כל ימיהם.