מן הידוע, כי כל מבוקש יעיד על מבקשיו, וכל מעשה מעיד על תכונת עושהו, ועל כן ראוי לכל משכיל להתעסק במבחר העסקים, למען יהיה לאות על שכלו. ומזה ידענו, כי אין העסק הנבחר מכל העסקים והמעשה הנכבד מכל המעשים כי אם עבודת האל יתעלה, כי הוא יעיד על רוב שכל האדם ועל שלימותו. וכל חכמי העולם יאמינו וישכילו, כי השכל לא יוכל להשיג לבד משני דברים. האחד - הבורא והשני - הנברא, ואין עוד זולתם. וכן יאמינו, כי הבורא הקדמון, והנברא מחודש, וכי הבורא אין לו תחילה ולא תיכלה, ולכל נברא יש תחילה ותיכלה. וכן יאמינו, כי אין לבורא צורך לדבר בעבור כי כל נצרך הוא חסר לדבר שהוא צריך לו ובו יהיה שלם, והבורא שלם, על כן אין לו צורך לדבר. ואחרי אשר אין לו צורך לדבר, נלמד מזה כי הוא לא ברא עולמו לצורך, ואחרי אשר לא בראו לצורך, נוכל לדעת כי בראו נדבה לגמול טוב לזוכים לו, כאשר אמר (ישעיה מג) [כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו]. והראיה על זה מדרך הכתוב בבריאת העולם, כי במעשה בראשית הוא אומר על המאורות (בראשית א) [ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ]. ולא אמר "להאיר על השמים" ולא "לשמים", כי אם "על הארץ", אם כן נדע כי לא נבראו המאורות לתועלת הבורא ולא להאיר לשמים, כי אם להאיר לארץ ויושביה. ועוד נכיר, כי אילו יהיה הנברא לתועלת הבורא היה קדמון כמוהו, כי תועלתו לא נפרדה ממנו, רק היתה מצויה עמו תמיד. ואחרי אשר נדע כי העולם מחודש ואינו קדמון, נדע כי טרם היות העולם לא נצרך הבורא אליו, וכאשר לא נצרך אליו טרם היותו, כן לא נצרך אליו אחר היותו, רק כל כוונתו בבריאתו העולם היתה לתועלתנו.
ועוד נדע ונבין כי העולם לא בראו הבורא בעבור הרשעים והמכעיסים אותו, כי זה לא יחייב אותו השכל, ואולם בראו בעבור החסידים היודעים אלהותו והעובדים אותו כראוי, וכל כוונתו היתה לברוא החסידים, אך נבראו הרשעים מכח טבע הבריאה. וכאשר יש לפרי קליפה והמבחר הוא מה שבתוך הקליפה, כן החסידים הם פרי בריאת העולם, והרשעים הם כמו הקליפות. וכאשר נראה כוונת הזורע להצמיח החיטה לבדה, אבל כח הצמח יוציא עם החיטה באשה, ועם השושנה מיני קוצים, כך כוונת הבורא לברוא החסידים, אבל כח הבריאה יוציא עם החסידים רשעים, כי אין דבר נברא שלא יהיה ממנו שלושה חלקים: חלק נבחר וברור, כמו הסולת, וחלק הרפש והפיגולים והמותרות כמו התבן או הפסולת, וחלק בינוני, וכן תמצא בבני האדם חלק נבחר וזך והם החסידים, שהם הסולת או מבחר הפרי וחלק גרוע ומאוס והם הרשעים, אשר הם כמו הפסולת או התבן. ועל כן נאמר, כי לא נברא העולם בעבור הרשעים, כי אם בעבור החסידים, כאשר האילן לא נטעהו בעליו ולא יגע בעבור הקליפה, אלא בעבור מבחר הפרי אשר יתן.
ועוד אנו רואים, השמים יתנועעו, וכל מתנועע יש לתנועתו תחילה ואחרי שיש תחילה לתנועתו, נדע כי יש לו התחלה וכי הוא נברא, כי התחלת תנועתו היא התחלתו. ואחרי שנדע כי יש לו תחילה, נדע כי קודם בריאתו לא היה לבורא צורך אליו, וכאשר לא נצרך אליו קודם בריאתו, כן לא נצרך אחרי בריאתו. כי הכח אשר היה לבורא קודם בריאתו, הוא שעמד אחרי בריאתו, לא חסר ולא הוסיף ולא התחלף, וכיון שכן, נדע כי כאשר לא נצרך אליו קודם בריאתו. כן לא נצרך אליו אחר בריאתו. ואם תאמר, כי הדבר אשר חייב הבורא לברוא העולם הוא צורך הבורא לעולם, נאמר, כי כח החיוב כופה את המחוייב לעשות הדבר, וידענו כי הבורא אין כח כופהו לעשות שום מעשה, אבל כחו חייב על הנבראים לצאת ליש מאין. ואם תאמר, למה חייב עליהם ? כדי להכיר אלהותו, ולהראות כבוד גדולתו, ולשמוח במעשיו, כי כשיברא הבורא אדם חסיד ישמח בו. כאשר ישמח האב בהולידו בן משכיל וחכם, אשר יכיר כבוד אביו ויכבד לאביו כראוי, ישמח בו האב ויתפאר בו, ועל זה נאמר (תהילים קד) [ישמח ה' במעשיו].
ואחרי אשר התבאר כי לא נברא העולם לצורך. נאמר, כי נברא לסיבה גדולה, והיא עבודת הבורא יתברך, כי כאשר המלך לא ייקרא "מלך" עד אשר יהיה לו עם, כמו שנאמר (משלי יד) [ברב עם הדרת מלך]. כמו כן שם הבורא לא נקרא "בורא" עד אשר יהיה לו נברא, ולא נקרא "אלהים" עד אשר יהיה לו עם, כמו שנאמר (ויקרא כו) [והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם]. ואף על פי ששם האלהות לא יחסר בחסרון בני האדם ולא יוסיף בהם, אך בבריאת העולם היה ראוי להיקרא שם הבורא "אלהים". הדמיון, כי המכה יכול להכות, אבל לא ייקרא "מכה" עד אשר יהיה לו מוכה, ואם אין לו מוכה, בשביל זה לא יחסר כח המכה, אך במוכה יהיה ראוי להיקרא "מכה". וכן הבורא לא יחסר כחו בטרם נברא העולם, אך בבריאת העולם הוסיף שלימות שלו. וזו היא הסיבה אשר למענה נברא העולם. אם כן נדע ונשכיל כי בריאת העולם היא שלימות שם האלהות.
וכאשר נדע כי כל אומן אשר יעשה מלאכה, אין כוונתו לעשות כי אם מבחר המלאכות אשר הוא יודע. וכפי גודל חכמתו יהיה תיקון מלאכתו, ובעבור כי נראה כי העולם נברא בתכלית התיקון, נדע כי בראו כמו כן בתכלית החכמה. וכאשר האומן הטוב אין כוונתו כי אם לעשות המלאכה נאה וטובה, כמו היוצר הטוב המשכיל, אשר כל כוונתו לעשות כלים נאים מאד, ואם יצא אחד מהם מכוער, או עקום או שאינו מתוקן ימאסנו ולא יחברנו אל הכלים הנאים, רק ישליכהו או ישברנו, כן הבורא יתברך לא היתה כוונתו לברוא בעולמו כי אם הטובים החסידים, וכשיימצאו הרשעים ימאסם האל כי אינם מתיקון מלאכת עולמו. וכאשר האומן החכם בעשותו מלאכה נאה יתפאר בה לכל רואיו, כן הבורא יתברך, יתפאר בחסידיו, כאשר אמר (ישעיה מד) [ובישראל יתפאר], ואומר (ישעיה מט) [ישראל אשר בך יתפאר]. ויתפאר בחסידיו, מפני שהם אות גדול על תיקון מלאכתו וראיה ברורה על יושר פעולותיו. והרשעים הפך מה שאמרנו, כי הם נותנים פגם בבריאתו, והם סיבה לחלל שם כבודו, ושיאמרו כל רואיהם, כי אין פעולת הבורא יתברך, נכונה, כמו שאמר (יחזקאל לו) [ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו].