ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה! כלומר, בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. כי רק מי שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית. ויודע אני, שיש מתחכמים, פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה, כי מחמת האפסיות שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא, לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן הפעוטות והמגונות. אכן לא מדעת דברו זאת, כי לא יתכן להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו, ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו. אבל בה בעת שאנו מחליטים, אשר הבורא ית' השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה, שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת, וכל פעולה מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו של בגד מקולקל, אם איזה חייט לא יוצלח תפר אותו? ועיין כגון זה (תענית כ'), מעשה שלרבי אלעזר נזדמן אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו: "כמה מכוער אותו האיש". ענה לו: "לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית". הרי שמתחכמים האלו לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו אין מתאים לו ית' להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך, אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו לברא בריות מלכתחילה, בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם כמונו, ולא עוד אלא להשליך אותן אחר גיוו מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט, כמה היית מגנה ומזלזל בו! והיתכן להעלות על הדעת כזה על מחויב המציאות ית'!
- תורה
- נביאים
- כתובים
-
משנה
- ברכות
- פאה
- דמאי
- כלאים
- שביעית
- תרומות
- מעשרות
- מעשר שני
- חלה
- ערלה
- ביכורים
- שבת
- עירובין
- פסחים
- שקלים
- יומא
- סוכה
- ביצה
- ראש השנה
- תענית
- מגילה
- מועד קטן
- חגיגה
- יבמות
- כתובות
- נדרים
- נזיר
- סוטה
- גיטין
- קידושין
- בבא קמא
- בבא מציעא
- בבא בתרא
- סנהדרין
- מכות
- שבועות
- עדיות
- עבודה זרה
- אבות
- הוריות
- זבחים
- מנחות
- חולין
- בכורות
- ערכין
- תמורה
- כריתות
- מעילה
- תמיד
- מדות
- קנים
- כלים
- אהלות
- נגעים
- פרה
- טהרות
- מקואות
- נדה
- מכשירין
- זבים
- טבול יום
- ידים
- עוקצין
- תלמוד
- משנה תורה לרמב"ם
- הלכה
- מוסר
- זוהר
- קבלה
- חסידות
- תפילות
הצג מפרשים
ד
הצג מפרשים
ה
ולפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט, שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו. דהיינו, ממש באופן הראוי והמתאים לבעל מלאכה, שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים, שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו ואת כל הטבעים שבנו, שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו. גם ידע כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות שנטע בנו. אלא הוא הדבר אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם: "אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו!"
הצג מפרשים
ו
וכבר הורונו חז"ל, שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכונה והמעשה של בריאת העולם. ויש להתבונן, כיון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מדת רצון גדול עד מאד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גדלו של הרצון לקבל אותו. עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות רצון לקבל בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד.