תורה דיבי - משנה, בבא מציעא, ב

משנה א

אלו מציאות שלו, ואלו חיב להכריז. אלו מציאות שלו, מצא פרות מפזרין, מעות מפזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבלה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגזי צמר הבאות ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן, הרי אלו שלו, [ דברי רבי מאיר ]. רבי יהודה אומר, כל שיש בו שנוי, חיב להכריז. כיצד. מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות. רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל כלי אנפוריא אינו חיב להכריז:

משנה ב

ואלו חיב להכריז, מצא פרות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, צבורי פרות, צבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה, כריכות ברשות היחיד, וככרות של בעל הבית, וגזי צמר הלקוחות מבית האמן, כדי יין וכדי שמן, הרי אלו חיב להכריז:

משנה ג

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקשרין, או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע בהן. מצא כלי באשפה, אם מכסה, לא יגע בו, אם מגלה, נוטל ומכריז. מצא בגל או בכתל ישן, הרי אלו שלו. מצא בכתל חדש, מחציו ולחוץ, שלו, מחציו ולפנים, של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים, אפלו בתוך הבית הרי אלו שלו:

משנה ד

מצא בחנות, הרי אלו שלו. בין התבה ולחנוני, של חנוני. לפני שלחני, הרי אלו שלו. בין הכסא ולשלחני, הרי אלו לשלחני. הלוקח פרות מחברו או ששלח לו חברו פרות, ומצא בהן מעות, הרי אלו שלו. אם היו צרורין, נוטל ומכריז:

משנה ה

אף השמלה היתה בכלל כל אלה. למה יצאת. להקיש אליה, לומר לך, מה שמלה מיחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים, אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חיב להכריז:

משנה ו

ועד מתי חיב להכריז. עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזר שלשה ויכריז יום אחד:

משנה ז

אמר את האבדה ולא אמר סימניה, לא יתן לו. והרמאי אף על פי שאמר סימניה, לא יתן לו, שנאמר (דברים כב) עד דרש אחיך אתו, עד שתדרש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי. כל דבר שעושה ואוכל, יעשה ויאכל. ודבר שאין עושה ואוכל, ימכר, שנאמר (שם) והשבתו לו, ראה היאך תשיבנו לו. מה יהא בדמים. רבי טרפון אומר, ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חיב באחריותן. רבי עקיבא אומר, לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חיב באחריותן:

משנה ח

מצא ספרים. קורא בהן אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרות. גוללן. אבל לא ילמוד בהן בתחלה. ולא יקרא אחר עמו. מצא כסות. מנערה אחת לשלשים יום. ושוטחה לצרכה. אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחשת. משתמש בהן לצרכן. אבל לא לשוחקן. כלי זהב וכלי זכוכית, לא יגע בהן עד שיבא אליהו. מצא שק או קפה. וכל דבר שאין דרכו לטול. הרי זה לא יטול:

משנה ט

איזו היא אבידה, מצא חמור או פרה רועין, בדרך, אין זו אבידה. חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים, הרי זו אבידה. החזירה וברחה. החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים. חיב להחזירה. שנאמר (דברים כב) השב תשיבם. היה בטל מסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין, מתנה בפני בית דין. אם אין שם בית דין, בפני מי יתנה, שלו קודם:

משנה י

מצאה ברפת אינו חיב בה. ברשות הרבים חיב בה. ואם היתה בבית הקברות לא יטמא לה. אם אמר לו אביו, הטמא, או שאמר לו אל תחזיר, לא ישמע לו. פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמשה פעמים. חיב שנאמר (שמות כג) עזב תעזב. הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק, פטור, שנאמר, עמו. אם היה זקן או חולה, חיב. מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר, אף לטעון. רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר, תחת משאו. משאוי שיכול לעמוד בו:

משנה יא

אבדתו ואבדת אביו, אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו, שלו קודמת. אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה. ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם [ שקול כנגד רבו ] של אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאין משאוי. מניח את של רבו. ואחר כך מניח את של אביו. היה אביו ורבו בבית השבי. פודה את. רבו. ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו חכם. פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו:

משנה - בבא מציעא